הסיפור של הלב
לפני שנה עברתי ארוע מעצב ומשפיע. קיבלתי את החיים במתנה.
ניצחתי "רוצח שקט".
הסיפור התחיל כשהבן שלי שכנע אותי להתאמן איתו לנינג'ה ישראל. נעניתי לאתגר, לאחר תקופה של אימונים החלו כאבים חזקים בכתף ימין. ניסיתי הכל, האטתי את קצב האימונים, פיזיו, טיפולים אלטרנטיביים, כלום לא עזר ובזכות התעקשות של רופאה נשלחתי לאחר בדיקות סטנדרטיות רבות לבצע בדיקת מיפוי לב במאמץ. דופק 61 במנוחה. שאר הנתונים מעולים ובבדיקה נראה שיש לי עורק חסום בלב. רגע לפני יום הזכרון בשנה שעברה. מנהל מחלקת צינתורים באיכלוב מרגיע אותי ושולח אותי הבייתה לאחר הסברים והבטחות: "תגיע ביום ראשון ואני אצנתר אותך אם צריך, לא בטוח בכלל שצריך". מיד לאחר יום העצמאות, יום ראשון - 8/5/22 מוצא את עצמי על שולחן הניתוחים לראשונה בחיי לביצוע הליך רפואי, לכאורה לא מורכב אך נוגע בלב בכל מובן. שעתיים ודקה. ער, מודע לנתונים, לשיח ולנעשה עד שגופי לא יכל לשאת והרדימו אותי כעשר דקות לפני הסיום עם כמות מורפיום גדולה. היה לי מזל גדול. 3 עורקים חסומים ורופא עיקש שהחליט תוך כדי לא להכנע ולהוריד אותי לניתוח מעקפים או להפסיק אלא ביצע בי ברצף 3 צינתורים, אחר כך אבין שלא עושים כזה. לא מבצעים יותר מ - 2 ברצף מה עוד שהעורק השלישי היה מסובך לביצוע. הוא התעקש, התקין 3 סטנטים ברצף בליבי החזק. ברגעי הדילמה כששמעתי רופאה מייעצת לו להפסיק, להמשיך אחר כך הוא אמר בכל רם: "אורן מספיק חזק לעמוד בזה". אלי הוא לחש: "בוא נסיים איתך מהר שלא נצטרך לראות אותך שוב". למחרת התברר לי שבמחלקה קראו לי - "ביצת ההפתעה". ואני שאלתי - "למה? למה זה קרה לי? איך יכול להיות?" נאמר לי שהספורט הציל אותי, שהייתי קשוב לגוף ואם לא - מתישו, עוד חצי שנה או שנה הייתי נופל והלב שלי היה מפסיק לעבוד. ובתוך כל זה הבנתי כמה עצום המחיר שהלב משלם... מחיר של שנים, משמעות של רגישות, "לקחת ללב", עומס רגשי וכללי. הכל מתנקז לנפש וללב, והגוף... מכונה מדהימה שדורשת תחזוקה אבל מחובר לנפש וההשפעה הדדית. קיבלתי Wakeup call כאפה רצינית... שבוע אחר כך כבר שחיתי ורצתי, לאט ובהדרגה חזרתי לכושר. הבנתי שנדרשים שינויים רבים בחיי, בעיקר - להקל על הלב. לא תמיד מצליח בכך ומשתף כי אפשר ונכון ללמוד מהסיפור הזה: לא להתעלם מאזהרות שהגוף שולח, לא במובן הפיזי ולא במובן של הנפש. הסיפור המלא משתלב בהרצאה שלי על רגישות בניהול - צירפתי את השקף "הסיפור של הלב". חמישי האחרון סיימתי סבב בדיקות שנתי באיכלוב. ננ"ש - נבדקתי, נמצאתי שמיש. מתכנן לפחות עוד 55 שנה כאן עם שלושת הסטנטים והלב.
אז, לספורטאים שכאן ובעצם לכולנו - שמרו על הלב:)
לפני שנה עברתי ארוע מעצב ומשפיע. קיבלתי את החיים במתנה.
ניצחתי "רוצח שקט".
הסיפור התחיל כשהבן שלי שכנע אותי להתאמן איתו לנינג'ה ישראל. נעניתי לאתגר, לאחר תקופה של אימונים החלו כאבים חזקים בכתף ימין. ניסיתי הכל, האטתי את קצב האימונים, פיזיו, טיפולים אלטרנטיביים, כלום לא עזר ובזכות התעקשות של רופאה נשלחתי לאחר בדיקות סטנדרטיות רבות לבצע בדיקת מיפוי לב במאמץ. דופק 61 במנוחה. שאר הנתונים מעולים ובבדיקה נראה שיש לי עורק חסום בלב. רגע לפני יום הזכרון בשנה שעברה. מנהל מחלקת צינתורים באיכלוב מרגיע אותי ושולח אותי הבייתה לאחר הסברים והבטחות: "תגיע ביום ראשון ואני אצנתר אותך אם צריך, לא בטוח בכלל שצריך". מיד לאחר יום העצמאות, יום ראשון - 8/5/22 מוצא את עצמי על שולחן הניתוחים לראשונה בחיי לביצוע הליך רפואי, לכאורה לא מורכב אך נוגע בלב בכל מובן. שעתיים ודקה. ער, מודע לנתונים, לשיח ולנעשה עד שגופי לא יכל לשאת והרדימו אותי כעשר דקות לפני הסיום עם כמות מורפיום גדולה. היה לי מזל גדול. 3 עורקים חסומים ורופא עיקש שהחליט תוך כדי לא להכנע ולהוריד אותי לניתוח מעקפים או להפסיק אלא ביצע בי ברצף 3 צינתורים, אחר כך אבין שלא עושים כזה. לא מבצעים יותר מ - 2 ברצף מה עוד שהעורק השלישי היה מסובך לביצוע. הוא התעקש, התקין 3 סטנטים ברצף בליבי החזק. ברגעי הדילמה כששמעתי רופאה מייעצת לו להפסיק, להמשיך אחר כך הוא אמר בכל רם: "אורן מספיק חזק לעמוד בזה". אלי הוא לחש: "בוא נסיים איתך מהר שלא נצטרך לראות אותך שוב". למחרת התברר לי שבמחלקה קראו לי - "ביצת ההפתעה". ואני שאלתי - "למה? למה זה קרה לי? איך יכול להיות?" נאמר לי שהספורט הציל אותי, שהייתי קשוב לגוף ואם לא - מתישו, עוד חצי שנה או שנה הייתי נופל והלב שלי היה מפסיק לעבוד. ובתוך כל זה הבנתי כמה עצום המחיר שהלב משלם... מחיר של שנים, משמעות של רגישות, "לקחת ללב", עומס רגשי וכללי. הכל מתנקז לנפש וללב, והגוף... מכונה מדהימה שדורשת תחזוקה אבל מחובר לנפש וההשפעה הדדית. קיבלתי Wakeup call כאפה רצינית... שבוע אחר כך כבר שחיתי ורצתי, לאט ובהדרגה חזרתי לכושר. הבנתי שנדרשים שינויים רבים בחיי, בעיקר - להקל על הלב. לא תמיד מצליח בכך ומשתף כי אפשר ונכון ללמוד מהסיפור הזה: לא להתעלם מאזהרות שהגוף שולח, לא במובן הפיזי ולא במובן של הנפש. הסיפור המלא משתלב בהרצאה שלי על רגישות בניהול - צירפתי את השקף "הסיפור של הלב". חמישי האחרון סיימתי סבב בדיקות שנתי באיכלוב. ננ"ש - נבדקתי, נמצאתי שמיש. מתכנן לפחות עוד 55 שנה כאן עם שלושת הסטנטים והלב.
אז, לספורטאים שכאן ובעצם לכולנו - שמרו על הלב:)
יום הזיכרון 2023
בוחר לשתף השנה בחוויה אחת מני רבות הקשורה לבסיס פלמחים שהפך להיות בית נוסף עבורי יחד עם הבסיסים הותיקים יותר - רמת דוד ותל נוף.
השנים לא מכהות את הזכרון, כל אחת ואחד הוא עולם ומלואו, בין אם חבר, מכר או עמית. לכל אחת ואחד סיפור. לכל אחת ואחד יש זוית אישית הנשקפת מעיני, זכרון, עמוק או שטחי אך קיים מעצם המפגש. ויום אחד נעלמים. מלחמה, תאונת אימונים, תאונת דרכים או ארועים נוספים. את נעם רון הכרתי מעט יחסי, יצא לנו להפגש במסגרת תרגיל גדול לפני שנים רבות, תרגיל שנקרא "אורן" (במקרה:) המפגש היה לרגעי תכנון מעטים טרום האימון ותוך כדי השליטה בפעילות. הוא היה אדם מיוחד, בלתי אפשרי היה להתעלם מנוכחותו או לשכוח אותו. מאז אותו אימון התראינו מעט מאד. בלילה של ה - 12/3/2013 כשנעם רון וארז פלקסר התרסקו לתוך שדה חיטה סמוך לקיבוץ רבדים הייתי ער ושמעתי על התאונה בביתנו בשיכון המשפחות של פלמחים. כמו בכל ארוע דומה מיד מנסים לברר מי הצוות, מקווים ששרדו ואיפשו בלב מקווים שאם בכל זאת התרחש הרע מכל, אולי, אולי לא נכיר אותם? הדיווח האחרון בקשר "6 דקות לנחיתה" כשהשעה הייתה כמעט 01:00 בלילה. רק בסביבות השעה 05:00 בבוקר הדיווח הושלם עם הידיעה שהם, צוות המסוק נהרגו. היה זה מסוק "צפע" ותיק בטייסת המסק"ר הראשונה. הם נהרגו 5 חודשים לפני סגירת הטייסת ומערך ה"צפע" בחיל. נעם היה טייס ותיק ומנוסה, עבר מלחמות ומבצעים רבים, שעות טיסה רבות מאד על הצפע. מבוגר ממני בגיל, בן 49 במותו. ארז היה בן 31. שניהם היו אנשי מילואים בחיל האוויר והקישור המיידי לשיח המפלג של החודשים האחרונים מכאיב מיד. מספר שנים לאחר התאונה אנו חונכים את חדר המורשת בבסיס פלמחים, אני גאה על הזכות להוביל לראשונה פרויקט מורשת בחיל כאיש מילואים וכאזרח. בחדר המורשת המיוחד קיים חלל גדול של הנצחת הנופלים בנפרד ובצמוד לחדר עצמו המשקף למבקרים בו את ה"סיפור" של בסיס פלמחים, מורשת מפוארת והשפעותיה הרבות והמשמעותיות על בטחון מדינת ישראל. החלק המרכזי בחדר הוא החלק של "ציר הזמן" שממחיש את העשייה לאורך השנים. בחרנו שלא לציין תאונות אימונים או חללים בחלק זה, הייתה זו החלטה לא פשוטה שהתקבלה לאחר מחשבה רבה והתייעצויות רבות, חלקן מלוות ברגש ולא בהכרח ברציונל. החלטה נכונה בעיני, מתישו אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד ובסיפור אישי נוסף. לאורכו של "ציר הזמן" פזורים מסכים ובהם אנו מקרינים תמונות וסרטונים מהבסיס ומהטייסות השונות, כולל טייסות עבר. התמונות והסרטונים נאספו בעמל רב ולאורך תקופה ארוכה מותיקי הטייסות ומהבסיס עצמו. בערב יום הזכרון לפני ארבע שנים, מיד לאחר חניכת החדר עבור אנשי הבסיס אני נמצא בו, נוכח, מביט וקשוב לאורחים הרבים, בעיקר למשפחות השכולות שמגיעות אליו לראשונה רגע לפני הצפירה ותחילת טקס יום הזכרון הרשמי של הבסיס. חשתי סיפוק אדיר כשחוויתי את התחושות והשיח המרגש והמעצים של המשפחות בתוך החדר. ברגע אחד אני שם לב לשלושה אנשים עומדים, בוהים במסך שמקרין תמונות מדהימות של מסוק צפע טס בצפון הארץ, מעל ירושלים, באימון בשלג של החרמון ועוד. תמונות איכותיות, מיוחדות ומדהימות. האישה המבוגרת שאותה מחבק בן זוגה דומעת והבחור הצעיר יותר נרגש כולו. אני ניגש אליהם בתהייה ושואל לשלומם. אני מציג את עצמי ואמו של נעם רון, ציפי שואלת אותי: "מהיכן השגת את התמונות האלו שמתחלפות מולי במסך?" "התמונות הגיעו ממקומות שונים, אנשים שונים, מהטייסת עצמה ועוד" אני משיב בנימוס ובתהייה על עצם השאלה. אחיו של נעם מציג אותם - משפחתו של נעם רון ואמו אומרת לי: "אלו תמונות שנעם צילם." אני משתתק מיד ושומע ברגעים הקרובים על נעם שלא הכרתי, נעם הצלם, נעם שתמיד היה מביא מצלמה לטיסות, לאימונים, לכוננות ולטייסת. נעם שתיעד וצילם לאורך כל שנותיו. אני שומע על אחיו אייל שנהרג שנים רבות קודם לכן ונחשף למשפחה מיוחדת ששכלה את שני בניה למען המדינה. מוצא את עצמי מספר להם על ההכרות הקצרה שלי איתו ועל ליל התאונה, אני מתנצל בקולי על כך שעל "ציר הזמן" של הבסיס אין אזכור לתאונה, מסביר על הרגישות בהנצחה וברציונל, מסביר על כך שנעם שלהם מונצח יחד עם כל חללי בסיס פלמחים. אמו של נעם שדימעותיה לא פוסקות מחבקת אותי בחוזקה ואומרת: "איש יקר, אינך מבין? הנצחת את נעם שלנו כאן! בתמונות הרבות שלו בתוך חדר המורשת הזה, הוא מונצח כאן לתמיד ועל כך אני מודה לך מעומק ליבי". נותרתי ללא מילים. אתמול כשהגעתי למרכז המורשת ולטקס, סיפרתי לביתי הקטנה על נעם האדם, טייס, הצלם ועל הנצחתו הייחודית. כשדמותו הופיעה על המרקע בטקס הראיתי לה אותו והיא מיד אמרה לי: "אבא, הוא היה בגילך". מוקדש באהבה ובהערכה לנעם רון, ארז פלקסר והמשפחות שלהם.
בוחר לשתף השנה בחוויה אחת מני רבות הקשורה לבסיס פלמחים שהפך להיות בית נוסף עבורי יחד עם הבסיסים הותיקים יותר - רמת דוד ותל נוף.
השנים לא מכהות את הזכרון, כל אחת ואחד הוא עולם ומלואו, בין אם חבר, מכר או עמית. לכל אחת ואחד סיפור. לכל אחת ואחד יש זוית אישית הנשקפת מעיני, זכרון, עמוק או שטחי אך קיים מעצם המפגש. ויום אחד נעלמים. מלחמה, תאונת אימונים, תאונת דרכים או ארועים נוספים. את נעם רון הכרתי מעט יחסי, יצא לנו להפגש במסגרת תרגיל גדול לפני שנים רבות, תרגיל שנקרא "אורן" (במקרה:) המפגש היה לרגעי תכנון מעטים טרום האימון ותוך כדי השליטה בפעילות. הוא היה אדם מיוחד, בלתי אפשרי היה להתעלם מנוכחותו או לשכוח אותו. מאז אותו אימון התראינו מעט מאד. בלילה של ה - 12/3/2013 כשנעם רון וארז פלקסר התרסקו לתוך שדה חיטה סמוך לקיבוץ רבדים הייתי ער ושמעתי על התאונה בביתנו בשיכון המשפחות של פלמחים. כמו בכל ארוע דומה מיד מנסים לברר מי הצוות, מקווים ששרדו ואיפשו בלב מקווים שאם בכל זאת התרחש הרע מכל, אולי, אולי לא נכיר אותם? הדיווח האחרון בקשר "6 דקות לנחיתה" כשהשעה הייתה כמעט 01:00 בלילה. רק בסביבות השעה 05:00 בבוקר הדיווח הושלם עם הידיעה שהם, צוות המסוק נהרגו. היה זה מסוק "צפע" ותיק בטייסת המסק"ר הראשונה. הם נהרגו 5 חודשים לפני סגירת הטייסת ומערך ה"צפע" בחיל. נעם היה טייס ותיק ומנוסה, עבר מלחמות ומבצעים רבים, שעות טיסה רבות מאד על הצפע. מבוגר ממני בגיל, בן 49 במותו. ארז היה בן 31. שניהם היו אנשי מילואים בחיל האוויר והקישור המיידי לשיח המפלג של החודשים האחרונים מכאיב מיד. מספר שנים לאחר התאונה אנו חונכים את חדר המורשת בבסיס פלמחים, אני גאה על הזכות להוביל לראשונה פרויקט מורשת בחיל כאיש מילואים וכאזרח. בחדר המורשת המיוחד קיים חלל גדול של הנצחת הנופלים בנפרד ובצמוד לחדר עצמו המשקף למבקרים בו את ה"סיפור" של בסיס פלמחים, מורשת מפוארת והשפעותיה הרבות והמשמעותיות על בטחון מדינת ישראל. החלק המרכזי בחדר הוא החלק של "ציר הזמן" שממחיש את העשייה לאורך השנים. בחרנו שלא לציין תאונות אימונים או חללים בחלק זה, הייתה זו החלטה לא פשוטה שהתקבלה לאחר מחשבה רבה והתייעצויות רבות, חלקן מלוות ברגש ולא בהכרח ברציונל. החלטה נכונה בעיני, מתישו אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד ובסיפור אישי נוסף. לאורכו של "ציר הזמן" פזורים מסכים ובהם אנו מקרינים תמונות וסרטונים מהבסיס ומהטייסות השונות, כולל טייסות עבר. התמונות והסרטונים נאספו בעמל רב ולאורך תקופה ארוכה מותיקי הטייסות ומהבסיס עצמו. בערב יום הזכרון לפני ארבע שנים, מיד לאחר חניכת החדר עבור אנשי הבסיס אני נמצא בו, נוכח, מביט וקשוב לאורחים הרבים, בעיקר למשפחות השכולות שמגיעות אליו לראשונה רגע לפני הצפירה ותחילת טקס יום הזכרון הרשמי של הבסיס. חשתי סיפוק אדיר כשחוויתי את התחושות והשיח המרגש והמעצים של המשפחות בתוך החדר. ברגע אחד אני שם לב לשלושה אנשים עומדים, בוהים במסך שמקרין תמונות מדהימות של מסוק צפע טס בצפון הארץ, מעל ירושלים, באימון בשלג של החרמון ועוד. תמונות איכותיות, מיוחדות ומדהימות. האישה המבוגרת שאותה מחבק בן זוגה דומעת והבחור הצעיר יותר נרגש כולו. אני ניגש אליהם בתהייה ושואל לשלומם. אני מציג את עצמי ואמו של נעם רון, ציפי שואלת אותי: "מהיכן השגת את התמונות האלו שמתחלפות מולי במסך?" "התמונות הגיעו ממקומות שונים, אנשים שונים, מהטייסת עצמה ועוד" אני משיב בנימוס ובתהייה על עצם השאלה. אחיו של נעם מציג אותם - משפחתו של נעם רון ואמו אומרת לי: "אלו תמונות שנעם צילם." אני משתתק מיד ושומע ברגעים הקרובים על נעם שלא הכרתי, נעם הצלם, נעם שתמיד היה מביא מצלמה לטיסות, לאימונים, לכוננות ולטייסת. נעם שתיעד וצילם לאורך כל שנותיו. אני שומע על אחיו אייל שנהרג שנים רבות קודם לכן ונחשף למשפחה מיוחדת ששכלה את שני בניה למען המדינה. מוצא את עצמי מספר להם על ההכרות הקצרה שלי איתו ועל ליל התאונה, אני מתנצל בקולי על כך שעל "ציר הזמן" של הבסיס אין אזכור לתאונה, מסביר על הרגישות בהנצחה וברציונל, מסביר על כך שנעם שלהם מונצח יחד עם כל חללי בסיס פלמחים. אמו של נעם שדימעותיה לא פוסקות מחבקת אותי בחוזקה ואומרת: "איש יקר, אינך מבין? הנצחת את נעם שלנו כאן! בתמונות הרבות שלו בתוך חדר המורשת הזה, הוא מונצח כאן לתמיד ועל כך אני מודה לך מעומק ליבי". נותרתי ללא מילים. אתמול כשהגעתי למרכז המורשת ולטקס, סיפרתי לביתי הקטנה על נעם האדם, טייס, הצלם ועל הנצחתו הייחודית. כשדמותו הופיעה על המרקע בטקס הראיתי לה אותו והיא מיד אמרה לי: "אבא, הוא היה בגילך". מוקדש באהבה ובהערכה לנעם רון, ארז פלקסר והמשפחות שלהם.
תקווה ודילמת המוביל
"תקווה" - התחושה הזו, הרצון והשאיפה לאופטימיות, לדעת, להרגיש שיהיה טוב תחושה שאמורה לנצח הכל.
בקומקיס מרהיב - בקרב המילולי בין השטן לסאנדמן התקווה מנצחת.
ובמציאות אין כאן אף אחד רע בעיני אלא שוב שיח חרשים, התבצרות בעמדות וחציית קווים אדומים בכל יום בשם צדקת הדרך בעיקר של יוזמי הרפורמה המשפטית. בספר שכתבתי יש חלק שלם שמוקדש ל"דילמת המוביל". זו דילמה של מפקד, מנהיג, קבלת החלטה משמעותית ונכונה כשיש לך את הזכות להוביל. אנו גדלים ומתחנכים על זה בחיל האוויר, סיפורים ומורשת על קבלת החלטות ובדידות ההחלטה שמובילה לצל"ש או טר"ש. לא כולם סיפורי גבורה. רגע השיא של רביעי בערב, בו מישהו מנסה לקחת הובלה - נשיא המדינה יוצא מהקונצנסיוס ומעבר לכך ששם מתווה של ה"עם" הוא מזהיר ממלחמת אחים. דקות בודדות אחר כך, תחושת התקווה נגוזה בבוטות ובהקצנה נוספת. לפי ההתפתחויות טרם כניסת השבת - עוד מכתב של ראשי ארגוני הבטחון מהעבר, עוד אנשי מילואים ממערך המ"מ, הסייבר התקפי ויחידה מסווגת בחיל האוויר (משמעותית ממש לבטחון המדינה!), כתובת שמרוססת על ביתו של שר המשפטים כשהוא באזכרה לאביו שנפטר, שביתה צפויה במערכת החינוך, אלימות מפגינים, שוטרים ואזרחים אתמול, איומי ההסתדרות, בידוד בינלאומי, אזהרות מכל העולם בהקשרי הרפורמה והכלכלה, הרמאדן שבפתח, נסיונות הטרור להביא אותנו להקצנה בטחונית בתוכו והדובדבן - התגרענות איראנית וחיכוך ידים של אויבינו. בתוך כל זה, התחושה היא שחצינו את ה - PNR ואם היה כאן מישהו, מוביל כלשהו שלקח הימור והיה בטוח שבכל רגע נתון יוכל לעצור את זה, מניח שגם הוא מבין את חציית ה PNR ומה ידרש כדי לאחות חזרה את הקרע והפילוג שנוצר. עוד רגע נגיע לליל הסדר - חג החירות? יום הזכרון לשואה, לחללי צה"ל ויום העצמאות והשאלה הגדולה איך נציין וחגוג את זה? אומה מאוחדת, מפולגת? שסועה? לא מרחם על נציגי הממשלה שינסו להגיע לבתי העלמין השנה ביום הזכרון, עם כל האמירות וההקצנה של נבחרי הציבור מניח שעדיף שלא יגיעו. אז מנסה ממש, לשמור על אופטימיות שנמוגה עוד קצת בכל יום שעובר.
"תקווה" - התחושה הזו, הרצון והשאיפה לאופטימיות, לדעת, להרגיש שיהיה טוב תחושה שאמורה לנצח הכל.
בקומקיס מרהיב - בקרב המילולי בין השטן לסאנדמן התקווה מנצחת.
ובמציאות אין כאן אף אחד רע בעיני אלא שוב שיח חרשים, התבצרות בעמדות וחציית קווים אדומים בכל יום בשם צדקת הדרך בעיקר של יוזמי הרפורמה המשפטית. בספר שכתבתי יש חלק שלם שמוקדש ל"דילמת המוביל". זו דילמה של מפקד, מנהיג, קבלת החלטה משמעותית ונכונה כשיש לך את הזכות להוביל. אנו גדלים ומתחנכים על זה בחיל האוויר, סיפורים ומורשת על קבלת החלטות ובדידות ההחלטה שמובילה לצל"ש או טר"ש. לא כולם סיפורי גבורה. רגע השיא של רביעי בערב, בו מישהו מנסה לקחת הובלה - נשיא המדינה יוצא מהקונצנסיוס ומעבר לכך ששם מתווה של ה"עם" הוא מזהיר ממלחמת אחים. דקות בודדות אחר כך, תחושת התקווה נגוזה בבוטות ובהקצנה נוספת. לפי ההתפתחויות טרם כניסת השבת - עוד מכתב של ראשי ארגוני הבטחון מהעבר, עוד אנשי מילואים ממערך המ"מ, הסייבר התקפי ויחידה מסווגת בחיל האוויר (משמעותית ממש לבטחון המדינה!), כתובת שמרוססת על ביתו של שר המשפטים כשהוא באזכרה לאביו שנפטר, שביתה צפויה במערכת החינוך, אלימות מפגינים, שוטרים ואזרחים אתמול, איומי ההסתדרות, בידוד בינלאומי, אזהרות מכל העולם בהקשרי הרפורמה והכלכלה, הרמאדן שבפתח, נסיונות הטרור להביא אותנו להקצנה בטחונית בתוכו והדובדבן - התגרענות איראנית וחיכוך ידים של אויבינו. בתוך כל זה, התחושה היא שחצינו את ה - PNR ואם היה כאן מישהו, מוביל כלשהו שלקח הימור והיה בטוח שבכל רגע נתון יוכל לעצור את זה, מניח שגם הוא מבין את חציית ה PNR ומה ידרש כדי לאחות חזרה את הקרע והפילוג שנוצר. עוד רגע נגיע לליל הסדר - חג החירות? יום הזכרון לשואה, לחללי צה"ל ויום העצמאות והשאלה הגדולה איך נציין וחגוג את זה? אומה מאוחדת, מפולגת? שסועה? לא מרחם על נציגי הממשלה שינסו להגיע לבתי העלמין השנה ביום הזכרון, עם כל האמירות וההקצנה של נבחרי הציבור מניח שעדיף שלא יגיעו. אז מנסה ממש, לשמור על אופטימיות שנמוגה עוד קצת בכל יום שעובר.
הדלקתי כבכל שנה בערב יום השואה נר נשמה לעילוי נשמת אבי, בנותי הצטרפו אלי.
זכרון בסלון, אמיתי, יום השואה ואבא שלי.
זוכר היטב את התקופה ההיא, אחרי ימים רבים ומאבק עיקש זה נגמר, הגוף ואולי בעצם הנשמה ויתרה. הודעתי לכולם, "ימים או שעות אחרונות" כי כך אמרו הרופאים. כולם הגיעו להפרד ממך בהבנה נוראית ומתסכלת. מאוחר בערב, ערב יום השואה לפני 7 שנים, נסעתי לישון בביתי בבסיס תל נוף בידיעה שבבוקר אשוב להיות איתך ברגעיך האחרונים בבית החולים. הטלפון צלצל באישון הלילה והבהיר לי שעלי להגיע, להספיק לראותך. בנסיעה מהירה שבתי לבית החולים כדי לזכות להיות האדם האחרון שרואה אותך בעולם הזה. ניתקו אותך מכל הצינורות, המכשירים מסביב נדמו בשתיקה מבוישת. ראיתי אותך שקט ודומם, פניך שלוות סוף סוף מהמאבק במחלה הארורה. ישבתי מספר דקות לצידך בהבנה ובידיעה שלא אראה יותר את עיניך הכחולות מביטות בי. ביקשתי סליחה ומחילה, ביכיתי את הזמן האבוד שלא יחזור איתך. כעסתי ונעצבתי שלא הספקת להגעת לגיל 70. כעסתי עליך, כעסתי על אלוהים, כעסתי על עצמי. כיסיתי אותך בשמיכה, שלא יהיה לך קר במקפיא של מחלקת טיפול נמרץ ונפרדתי בדמעות שזלגו לראשונה ביום השואה של אותה השנה. אחר כך, עברתי להתמקד בלוויה שלך ביעילות האופיינית למבצע צבאי עם מטרה מוגדרת. שעת הפטירה 0505, התאריך 5/5 וכששאלו אותי, היה לי ברור - הלויה תהיה בשעה 5 אחה"צ. יום חמישי - יום השואה. אתה - סגרת מעגל עם המשפחה המורחבת ביום הזה, המשפחה של הוריך שאבדה בשואה של עמנו. זה היום בו בחרת לעזוב אותנו. רבות תהיתי מאז ועדין תוהה, מה היית אומר אם היית כאן עכשיו? כמה היית מאוכזב? כמה כועס על המצב? כמה היית מוקיר את אהבתנו לאחר לכתך? את אהבת המשפחה? כמה היית גאה בי? כמה מאוכזב? האם היית משוחח איתי על הבחירות שלי ועל החיים, האם היית גאה ומחבק את הנכדים? ובתוך כל ההמולה והרעש בטח היית שואל אותי אם אני שוב צריך עזרה בעוד מעבר דירה ואני, הייתי מראה לך שהנדנדה שבנית ליובל עדין בנמצא גם אם לא תלויה, הייתי משתף אותך בסוד אישי, שלעיתים כשאני מביט בעיניו של בני בכורי אני רואה אותך בתוכם, מרגיש את פעימות הדופק מתגבר, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו... ואני נעצב ונפעם. אז שתדע אבא, שתדע, בשבילי, אבד ואולי התעצם יום השואה, בשבילי זהו יום זכרון לאבי. "עד אחרי הנצח עד לפני הכל ניפגש תראה בסוף זמן הוא ים אך לא החוף עד קצוות הרוח עד יכבה האור ניפגש תראה בסוף זמן הוא ים אך לא החוף תראה בסוף" זוכר היטב, הכל. אבי שעזב אותי, ביום השואה שלי.
זכרון בסלון, אמיתי, יום השואה ואבא שלי.
זוכר היטב את התקופה ההיא, אחרי ימים רבים ומאבק עיקש זה נגמר, הגוף ואולי בעצם הנשמה ויתרה. הודעתי לכולם, "ימים או שעות אחרונות" כי כך אמרו הרופאים. כולם הגיעו להפרד ממך בהבנה נוראית ומתסכלת. מאוחר בערב, ערב יום השואה לפני 7 שנים, נסעתי לישון בביתי בבסיס תל נוף בידיעה שבבוקר אשוב להיות איתך ברגעיך האחרונים בבית החולים. הטלפון צלצל באישון הלילה והבהיר לי שעלי להגיע, להספיק לראותך. בנסיעה מהירה שבתי לבית החולים כדי לזכות להיות האדם האחרון שרואה אותך בעולם הזה. ניתקו אותך מכל הצינורות, המכשירים מסביב נדמו בשתיקה מבוישת. ראיתי אותך שקט ודומם, פניך שלוות סוף סוף מהמאבק במחלה הארורה. ישבתי מספר דקות לצידך בהבנה ובידיעה שלא אראה יותר את עיניך הכחולות מביטות בי. ביקשתי סליחה ומחילה, ביכיתי את הזמן האבוד שלא יחזור איתך. כעסתי ונעצבתי שלא הספקת להגעת לגיל 70. כעסתי עליך, כעסתי על אלוהים, כעסתי על עצמי. כיסיתי אותך בשמיכה, שלא יהיה לך קר במקפיא של מחלקת טיפול נמרץ ונפרדתי בדמעות שזלגו לראשונה ביום השואה של אותה השנה. אחר כך, עברתי להתמקד בלוויה שלך ביעילות האופיינית למבצע צבאי עם מטרה מוגדרת. שעת הפטירה 0505, התאריך 5/5 וכששאלו אותי, היה לי ברור - הלויה תהיה בשעה 5 אחה"צ. יום חמישי - יום השואה. אתה - סגרת מעגל עם המשפחה המורחבת ביום הזה, המשפחה של הוריך שאבדה בשואה של עמנו. זה היום בו בחרת לעזוב אותנו. רבות תהיתי מאז ועדין תוהה, מה היית אומר אם היית כאן עכשיו? כמה היית מאוכזב? כמה כועס על המצב? כמה היית מוקיר את אהבתנו לאחר לכתך? את אהבת המשפחה? כמה היית גאה בי? כמה מאוכזב? האם היית משוחח איתי על הבחירות שלי ועל החיים, האם היית גאה ומחבק את הנכדים? ובתוך כל ההמולה והרעש בטח היית שואל אותי אם אני שוב צריך עזרה בעוד מעבר דירה ואני, הייתי מראה לך שהנדנדה שבנית ליובל עדין בנמצא גם אם לא תלויה, הייתי משתף אותך בסוד אישי, שלעיתים כשאני מביט בעיניו של בני בכורי אני רואה אותך בתוכם, מרגיש את פעימות הדופק מתגבר, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו... ואני נעצב ונפעם. אז שתדע אבא, שתדע, בשבילי, אבד ואולי התעצם יום השואה, בשבילי זהו יום זכרון לאבי. "עד אחרי הנצח עד לפני הכל ניפגש תראה בסוף זמן הוא ים אך לא החוף עד קצוות הרוח עד יכבה האור ניפגש תראה בסוף זמן הוא ים אך לא החוף תראה בסוף" זוכר היטב, הכל. אבי שעזב אותי, ביום השואה שלי.
רכיב טקסט. לעריכת הרכיב ולשינוי הטקסט לחצו כאן
רכיב טקסט. לעריכת הרכיב ולשינוי הטקסט לחצו כאן
רכיב טקסט. לעריכת הרכיב ולשינוי הטקסט לחצו כאן
